<h1>חדושי הראב"ד על קידושין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[והיבמה נקנית בביאה. ואי קשיא לך אמאי תנא מניינא גבי אשה ותני האשה נקנית בג' דרכים, וגבי יבמה לא תני מניינא (א)לא בנקנית ולא בקונה את עצמה. וי"ל] דאי משום הא [כלומר דנימא דאתי למעט כסף ושטר שאינה נקנית בהם] אכתי לא אצטריך למתני מניינא, משום דלא צריכי מיעוט, דכיון דמעיקרא תנא גט באשה ביציאה וכסף ושטר בהויה, וביבמה דאתי לבסוף לא תננהו, ש"מ דליתנ[ה]ו ביבמה ולא צריכי מיעוט, ואע"ג דבאשה תנא מניינא בסופא למעוטי חליצה אע"ג דתנייה ביבמה ולא תנא לה באשה, אפ"ה איצטריך מיעוט משום דאכתי לא תנא לה, דהא סיפא הוא, ומ"ה איצטריך למתני ברישא, אבל בסיפא לא איצטריך מיעוטא כיון דברישא תנא והכא לא תנא. ומאי דלא תנא גבי עבד עברי ועבד כנעני דרכים, נמי איכא טעמא תריצא, דלמאי איצטריך למתני דרכים גבי עבד עברי, [אי] למעוטי חזקה פשיטא, דעבד כנעני הוא דנקנה בחזקה כדכתיב בקרא (מ)והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ודרשינן מיניה דעבד כנעני נקנה בחזקה, אבל עבד עברי לא. ועבד כנעני אמאי ליתני גבי דרכים, אי למעוטי חליפים ומשיכה הא ודאי לא, דבהדיא מיקני בתרוייהו. ומשום האי טעמא תנא דרכים ברישא דמתני' ולא תנא להו (בהכי) [בהני] כדפרשנו.
גמר' מאי שנא הכא דתני האשה נקנת ומאי שנא התם דקתני האיש מקדש. ליתנינהו תרוייהו בחד לישנא, וליתני הכא האשה מתקדשת (ב)[כ]לישנא דאידך פירקין. ואי אמרת משום דבעי למתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך בה לשון קדושין, משום הכי תני לשון קנין. וכן בעבד עברי ועבד כנעני דלא שייך בהו לשון קדושין, משום הכי תני בכולהו לשון קנין. הא ליתא, דאטו תני רישא משום סיפא ושביק לישנא דכוליה תלמודא גבי אשה דתני לשון קנין דידה בלשון קנין קדושין.
[וכסף מנלן]. (ה"ג) [ה"פ] מנ"ל דכסף דאשה איקרי קנין. דכתיב [הכא] כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני, מה באותה קיחה כסף אף בקיחה זו כסף, וכיון שיש בקיחה זו כסף, דאלמא אשה נקנית בכסף, ש"מ ההוא קיחה לשון קנין הוא, (ל)[ד]כל דבר שנקנה בכסף נקרא קנין כדכתיב השדה אשר קנה אברהם, ובמה קנאו בכסף. ואי קשיא לך אדתני ליה לכסף [ב]לשון קנין דלא כתיב בגופיה, ליתני ליה בלשון קיחה דכתיב בגויה. יש לומר דעיקרא דמילתא נקט, דהא(י) עיקר קניית הכסף באשה לא ילפינן אלא מקנין דשדה, והוא נקרא לשון קנין.
<h2>דף ב:</h2>
ומאי איריא דתני שלש. דכולי תלמודא אורחיה הכי דתני בלשון זכר, כדכתיב [ר"ה ב' ע"א] ארבעה ראשי שנים הם, עשרה נסיונות [אבות פ"ה מ"ג], עשרה ניסים [שם מ"ד], שבעה דברים בגולם [שם מ"ז], בשבעה פרקים וכו' [ר"ה ט"ז ע"א ושם, בשלשה פרקים].
[אי הכי קשו קראי אהדדי. ואיכא למידק מאי א"ה דקתני, בלאו הכי נמי קשו קראי אהדדי. וי"ל] דמעיקרא לא הוה מקשה ליה ליתני שלשה משום לשון זכר, [ד]אכתי לא הוה יד(י)ע המקשה שיש הפרש בין זכר לנקבה בין שלש לשלשה בין שבע לשבעה, ולא היה נותן דעתו על המקראות, אלא האי דמקשה ליה ליתני שלשה משום דאורחא דתלמודא הכי הוא בשלשה בד' וכדפריש' לעיל. והשתא דתריץ ליה שיש הפרש בין זכר (ו)לנקבה בין שלש לשלשה משום דיקות דנקבה נקט שלש, דדרך איקרי לשון נקבה, ובדוכתא אחריתי קרי ליה לשון זכר, ואייתי לה ראיה מקראי, משו"ה מקשה ליה אי הכי קשו קראי ומתני' אהדדי.
דרכו של איש ליבדק. פי' לאו אורחא הוא, אלא דינו של איש ליבדק, דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו.
מאי טעמא תני שלש משום דרכים. פי' מה טעם יכול לשנות שלש משום דתנא דרכים, ואי תנא דברים לא הוה מצי למתני שלש, דדברים לשון זכר הוא, ונתני (ג' ונתני) דברים [ונתני שלשה] ככולי תלמודא, שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור [טהרות פ"א מ"א], הסתכל בשלשה דברים [אבות פ"ג מ"א], (שלשה) [חמשה] דברים נאמרו בשום [ב"ק פ"ב ע"א], שבעה דברים בגולם [אבות פ"ה מ"ז]. ואי אמרת משום דלגבי אשה קאי תני לה לשון נקבה, י"ל אטו מניינא גופיה אנשים עצמן קאי ולא מצי למתני לשון זכר, אמילתייהו דנשים קאי, והילכך הוה ליה למתני דברים אע"ג דלשון זכר הוא ככולי תלמודא.
ותני תרתי אטו חדא. אבל לעיל דקא מתרץ ליה משום דבעי למתני בסיפא כספא, לא מקשי ותני תרתי אטו חדא, דהתם לא משני בדיבוריה, דאדרבה עדיף לשון קנין מלשון קדושין, דקנין כתיב בגווה דאשה.
מפני מה אמרה תורה כי יקח ולא אמר' כי תלקח. [וא"ת] לימא ליה להכי אמר רחמנא כי יקח משום דאתא למימר כי יקח ולא שיקיח את עצמו, דאי יהבה איהי לדידיה וקדשתיה לא הוו קדושין כדלקמן, דאי כתב כי תלקח לא נפיק לן מיניה. איכא למימר דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא, וה"ק מפני מה האיש לוקח ואינו מקיח את עצמו, לפי שדרך אובד אבדה להחזירה אצלו ולא שיחזור הוא אצל אבדתו.
[אתרוג שוה לאילן בג'. וא"ת] א"כ ליתני נמי לשכחה ולפיאה שוה לאילן, ואי אמרת שאין אלו נוהגין באתרוג שאין מכניסו לקיום כדין ירק, א"כ ליתני לירק בג' דרכים למעשר לשכחה ולפיאה. ועוד אם שכחה ופיאה אין נוהגין באתרוג דמדמינן ליה לירק ר' אליעזר דאמר אתרוג שוה לאילן לכל דבר והא איכא שכחה ופאה דדמי לירק ולא לאילן. וא"ת מאי לכל דבר לכל אלו השנויין כאן להוסיף מעשר הוא בא ולעולם לענין שכחה ופיאה הוא דומה לירק, וא"כ נתני לכל דרך, דהא איכא פלוגתא. ועוד בר מדין ליתני נמי שוה לאילן להרכבה שאסור להרכיבו עם הירק ואפי' בחוצה לארץ, דאילו ירק בירק בארץ אסור משום כלאי זרעים אבל בח"ל שרי. הילכך מבעיא לן לפרושי דהכא לא אתא לאשמועינן דברים הנוהגין באתרוג אלא לאשמועינן ר"ה שלו, ודברים דר"ה תלוי בהן דהיינו חנטה ולקיטה, חנטה לענין שביעית ולקיטה לענין מעשר, וכדפרשי'.
<h2>דף ג.</h2>
וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים. פי' והם ששה ששניהם פסולים בערכאותיהם של גוים, [ו]כשרים בעד כותי, וגם בעי' שיהא כתוב גט שחרור לשם המשוחרר דבעי' לשמה כגט אשה, ואין נכתבין במחובר, ואין עדיהן חותמין זה בלא זה אלא זה בפני זה, והמוליך והמביא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. [ו]איכא נמי פלוגתא, דלענין תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא דמי גט שחרור לגט אשה, שבגט שחרור אם רצה לחזור לא יחזור, לפי שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, דומיא דשטר מתנה דתנן אם זכה בה לאחד [בין] מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין, אבל בגט אשה חוזר, דחוב הוא לה. וגבי זוב אשה משום דאורחא דמילתא הוא כדכתיבנא לעיל.
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פיר' פלוגתא חילוקים, כלומר לזה דומה לכך ולזה דומה לכך.
[למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. וא"ת] כיון דמצי' לאוכוחי חליפין מג"ש, אפי' בפחות משוה פרוטה אמאי לא מהני, נימא דגזירת הכתוב הוא שתהא אשה נקנת בחליפין כמו שטר דמקניא ביה ואע"ג דלית ביה שוה פרוטה כיון דגזרת [הכתוב] הוא, ה"נ לימא הכי. [וי"ל] דאע"ג דילפינן קידושי אשה משדה עפרון, אפי' הכי לא נפקא לן מהתם דאשה תהא נקנת בחליפין, לפי שבשדה עפרון לא היה שם חליפין, וכי גמרי' קדושי אשה מיניה היינו במאי דהוה ביה. וכ"ת ואמאי לא נגמריה מיניה לגמרי(ה), כי היכי דילפינן לגמרי בקדושי שטר ומקישי' הויה ליציאה דמה יציאה בשטר אף הויה בשטר. התם שאני, דכיון דיציאה לא סגיא בלא שטר הכי נמי גבי הויה נמי, אבל הכא אע"ג דילפינן משדה עפרון לא מצי לאגמורי כולה לגמרי לענין דנימא דתהא נקנת בחליפין. תדע לך דאי הוה ס"ד לאגמורי כולי דינא דקדושי אשה משדה עפרון, שטר נמי היינו דינא גבי [קנין שדה, ונילף קדושין מיניה, אלא ודאי כי היכי דלא ילפינן גבי] חליפי' וכדפרשי' דאנן לא גמרי' משדה עפרון אלא במאי דהוה ביה דהיינו כסף, ושטר לא חזינן ביה באותו (שטר) [שדה], ועוד דשטר איתיה בפחות משוה פרוטה, ואיתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
<h2>דף ג:</h2>
[ה"ג] ונילף מבושת ופגם. ולא קאי אקדושין, אלא ארב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וגמר מאמה העבריה, ומשום הכי מקשה ונילף מבשת ופגם דק"ל התם דאביה הוי משום מסקנא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, א"כ נילף מינה מעשה הבת לאב.
<h2>דף ד.</h2>
[לא נצרכה אלא לבגר דאילונית. ואיכא למידק היכי אמר בבגרות לא תיפוק, והא נפקא מעיקרא, דודאי אימת (בו) מינכרא באילונית כי מטיין עשרין שנין, דעד עשרין שנין לא מינכרא אילונית משום דעבידא דמתאחרא עד עשרין שנין, וכיון שכן הרי היא יוצאה בשש מקמי דליתיה עשרין, שכל הקודם קודם לחירותה, וודאי הוא אינו יכול למוכרה מי"ג שנה ואילך מעידן דנפקא מנערות, משום דדילמא מתיא סימני נערות ונמצא שמכרה שלא כדין, וכיון שאין יכול למוכרה מי"ג שנה ואילך, הרי היא יוצאה קודם שיבוא לה הבגרות, ואמאי אצטריך קרא לרבויי בגר דאיילונית דהא ממילא נפקא מתחלה. וי"ל] שאם לא הביאה סימנין ודאי יכול למוכרה אחר י"ג שנה, וכיון שכן מקמי דליגמרו לשש מטו עשרין שנין, כגון שנמכרה בת י"ו או בת י"ז שנים, ואצטריך למימר דתיפוק בעשרי' דהיינו בגרות דילה. [עוד קשה] היכי ס"ד למימר דבבגרות לא תיפוק, דהא מכי מטו עשרין שנין ולא הביאה סימנין נעשית גדולה למפרע, כדאמרינן ביבמות אכל חלב מבן י"ג שנה עד בן י"ח שנה נעשה גדול סריס למפרע, וא"כ ה"נ נימא הכי. [וי"ל] דהא דקאמר רב נעשה סריס למפרע, לא אמר אלא עד שעה שנולדו בו סימנים של סירוס מי"ג ואילך, כשיגיע לעשרים ולא הביא סימנים נעשה סריס למפרע מאותה שעה שהביא סימני סירוס ואילך, הכא נמי משכחת לה שלא הביא[ה] סימני אילונית אלא עד י"ז, והוא מכרה בי"ו שקטנה היתה באותה שעה, וסד"א בבגרות לא תיפוק קמ"ל.
<h2>דף ה:</h2>
[מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ. וא"ת] אמאי לא פריך הכא מה להנך שכן ישנן בעלמא חוץ מקדושי אשה, ולמה לי למפרך מבע"כ. ותו רב הונא מאי שני באישות לא אשכחן, מכל מקום בעלמא קני הני שלא בקדושי אשה מה שאין כן בחופה. וי"ל דאיהו בעי למפרך מהצד השוה דהיינו בע"כ שהוא צד שוה, ואילו פריך שכן ישנן בעלמא צד חמור (קנה) [הוא], וסבירא ליה לרב הונא צד חמור לא פרכינן.
[טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין. אלמא קסבר דאפי' אמירה היא במשמעות כי יקח. אימא סיפא טעמא דנתנה וכו' הא נתן הוא וכו' הוו קדושי'. אלמא קסבר נתינה בלחוד הוא במשמעות כי יקח. וא"ת אמאי לא דייק איפכא, טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמ' לו, טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתנה היא ואמר הוא הוו קדושין. י"ל] דבנתנה היא ואמר הוא נמי הוו ספק קדושי', כדמסקינן בנתן הוא ואמרה היא, אלא היינו טעמא דלא דייק הכי, משום דלא הוי מילתא פסיקתא, דהא באדם חשוב ודאי הוו קדושי' דכמו שנתן הוא ואמר הוא הוי.
<h2>דף ו.</h2>
אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מי ידעה מאי קאמר לה. [כתב הרב אב ב"ד ז"ל דכי פריך מי ידעה מאי קאמר לה לא פריך אלא בקדושין דבעי' דעת האשה ולא בע"כ, אבל בגירושין אע"פ שלא פירש מידי ולא ידעה מאי קאמר (לא) [לה] מהני, דלא בעי[נן] (גיטא) [דעתא], כדאמרי' בהזורק [גיטין ע"ח ע"א] א"ל כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך, טעמא דאמר לה כנסי שטר חוב זה דבטולי בטליה הוא דבעינן הא גיטך, הא לאו הכי לא, דהכי אצטרי' למימר משום ההיא ד[ה]נזיקין דאמרי' מעדותו של בן גודגדא למדנו אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת, דלא בעי' דעתא, התם משום דלא בטליה כיון דאמר לעדים מעיקרא, אבל הכא ביטול[י] בטליה כיון דלא אמר לעדים תחלה, טעמא דבטליה הא (מ)סתמא אין צריך לפרש, אלמא לא בעי' דעתא. אבל הראב"ד כתב] דודאי בגירושין נמי בעי' דעת דידה, ונהי דבע"כ מתגרשת, אבל מ"מ צריך שיודיע אותה שגט הוא נותן לה, והכא הכי פריך, הכא מי ידעה מאי קאמר לה גבי גירושין היכא דאין עסוקין באותו ענין. ומשני דבעסוקין באותו ענין מהני, דכי אמרי' בכנסי שטר חוב צריך שיאמר לה הרי זה גיטך בפי', ואעפ"י שעסוקים לא מהני עד שיאמר בפי', התם משום דבטוליה בטליה (כדפרש"י) [כדפרי'], אבל בעלמא בעי' עסוקין באותו ענין בגירושין, וכי אמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן, אעפ"י שאמר לה כנסי שטר חוב [זה] הוה ליה כעסוקין בענין ומהני. א"נ מיירי שעסוקין באותו ענין עצמו ממש ובחרשת בעי' שירמוז לה כדי שתבין שיהו גירושין, והשתא אתי שפיר.
ר' יהודה אומר צריך לפרש. פי' אחר שנתנו לה צריך שיאמר לה הא גיטך, ואף למ"ד גבי כנסי שטר חוב זה או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטך, התם הוא דבטולי בטליה כי אמר שטר חוב הוא, א"נ דלאו בת גירושין היא, אבל הכא סגי לה בהכי.
[והכי קא מבעיא ליה הני לישני לקדושין משתמעי. פי'] דין הוא שנשמע הני לישני בלשון קדושין, והילכך אם אמרו העדים והאיש והאשה לקדושין נתכוונו הוו קדושין, אבל אם אינו דין שנשמע אותם אלא למלאכה [א]פי' אמרי אי[נ]הו נמי לקדושין נתכוונו לאו כלום הוא, לפי שצריך היה לפרש, וכיון שלא פי' נמצאו הדברים תלויים בלב האשה והאיש ולא בשמיעת אזניהם ולא בראיית עיניהם, הילכך כי האי גוונא לאו סהדותא הוא. מיהו מסתברא דכי מסתפקא לן בהני לישני אי בקדושין משתמעי אי למלאכה אפי' במדבר עמה על עסקי וכו', הני מילי שלא היה מזכיר לה לישנא דקדושין אלא עניני הזווג והתנאים, אבל אי פריש לה קודם קדושין ואמר להו לסהדי ולאתתא הריני מקדש אותך ואומר לה בזה הלשון מהני לישני, ויהיב לה מיד, הוו קדושין, שהרי קדושין בכל לשון נאמרי', וודאי לא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ושתקה דאמרינן על דעת הראשונה נתן.
כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן. פי' לא יהא לו עסק להורות בהן אפי' במילתא דפסיקא ליה, שמא יבא להורות בהן בענין אחר ויטעה.
אפי' לא שמיע ליה. פי' כלומר כיון דידע להלכתא פסיקתא דאית בהו וידע כולהו פלוגתא, כי לא ידע כמאן אפסיקא לא יורה אפילו במה שברור לו. א"ל אין.
<h2>דף ו:</h2>
לא צריכא דארווח לה זימנא. כגון שהגיע זמנה לפרוע והביאה לו המעות בידה, דהכא ליכא למימר מלוה להוצאה נתנה, שהרי אין רשות בידה להוציאם מעתה, שעל כרחה יכול ליטלם ממנה. ורבית נמי לא הוי, כיון דלא פסק ל(י)ה רבית לאו דמי רבית קא שקל. וקנין האשה נמי לאו (רבות') [רבית'] היא, דהא [לא] קני גופה. [ועוד יש לפרש] האי הנאת מלוה וכו' האי רבית מעליא הוא. אע"ג דקדושי אשה לא חשבינן להו מתנה שהרי אין גופה קנוי לו, מ"מ כיון דבדמי רבית קא שקיל היינו רבית מעליא, שאפי' [אם] פחות משוה פרוטה (יכול) [יטול] בדמי דינר של רבית [רבית] מעליא הוא, דהא אחשביה במקום דינר.
<h2>דף ז.</h2>
תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת. [ואע"ג דאיהי לא שקלה מידי, והוא שיאמר לה המקדש הרי את מקודשת לי באותו מנה שנתן לי פלוני בעבורך. וכ"ש אם אמ' ללוי תן מנה לראובן ואקדש אני לשמעון דמקודשת על הדרך שאמר', אלא רבותא אשמועינן דאפילו שקל להו הארוס גופיה ודמי לנתנה היא אפ"ה מקודשת, כיון שאותו פלוני נתנם לו בצואתה הרי הוא כאלו היא עצמה קבלה אותם]. ואי קשיא לך לימ' מדין עבד כנעני בשטר שחרור דלא קא חסר ולא מידי (דקא) [וקא] קני נפשיה, והך דקא (מהני) [מקני] לא קני מידי, שהרי משחררו בשטר שחרור ולא יהיב מידי. וי"ל דלא דמי לעבד כנעני בשטר, דהתם כיון שאין דעתו בממון שהרי הוא מוציאו בלא כלום לא בעי מידי, אבל היכא שמתכוין לקנות בממון לא מוכיחין מהתם דמהני.
<h2>דף ז:</h2>
וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' דאפי' בדבר שלא קדש מעיקרו אלא לדמים הוי דחוי דלא הדר ונראה לקרובי גופיה, ולא חשבי' להו שנתקדשו שקרבין. וא"ת האי למאי אצטרי', כיון דאמ' דחוי מעיקרו הוי דחוי ממילא חזינן דיש דחוי בדמים, דהיכא אשכחן דהוי מעיקרו דקדוש גופיה מעיקר'. [ברם משמע התם במס' תמורה דאמרי' התם [כ"ו ע"ב] וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא [בה] וש"מ יש דחוי בדמים דקתני קדושה ואינה קרבה למאי קדושה לקדושת דמים]. ותירץ הוא ז"ל דהאי קדושת דמים מדחה היינו יש דחוי בדמים דהכא, כלומר יש דחוי בדמי' שאף תמורתה דחויה מעיקרו דהכא דכל דיחוי מעיקרו היינו קדושת דמים. וצריכי הני כולהו, דאי אשמועינן ב"ח נדחי' ולא אמרי' דיחוי מעיקרו, הו"א דוקא ב"ח שנראו מעיקרא הוא שנדחין כדפרשי' אבל דיחוי מעיקרו לא קמ"ל. ואי אמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי הוה אמינא בדבר שאין ב"ח, אבל בב"ח לא, קמ"ל. ואי אמרת הני הו"א ה"מ היכא שהיה עליהם קדושת הגוף ונדחו מאותה קדושה ונתבזו, כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספרו ואבדו תוך זמן והפריש אחרים תחתיהם והקריבן ואח"כ נמצאו הראשונים, דהנך קדושי מעיקרא קדושת הגוף, וכיון דאידחי להו לא חזרו ומתחזו לגופיהו אלא לדמיהן, אבל כי האי גונא [ד]לא קדיש מעיקרא אלא לדמי, כגון [המפריש] נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים [או שמצאו] לאחר (שקרב) [שהפריש] פסחו, שמעי' מיהא דלא קירב אלא לדמי דהילכתא כי ההיא מתני' דפסחים דקתני בהו ירעה עד שיסתאב.
כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקא. פי' פסקא לאיתתא, והויא לה חצי אשה, ולאו משום חצי פרוטה אלא משום דפסקא לאשה שני חצאי פרוטה, והויא לה חצי אשה, [ד]בשעה שקדש החצי הראשון לא היה בדעתו על החצי השני. או דילמא מונה והולך הוא, דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה. אלא היכא דאמר לה חצייך בפרוטה [מהו], כיון דאמר לה [חצייך ב]פרוטה פסקה לאשה ובשעה שקדש חציה הראשון לא קדש חציה השנית והויא חצי אשה. או דילמא מונה והולך הוא, ודעתו היה על השני בשעה שקדש חציה הראשון. ואת"ל מונה והולך הוא, כיון שהיה בדעתו שיחולו הקדושין ביום אחד בהאי לא גלי דעתיה דלא היה בלבו על השני. אלא היכא דאמר לה חצייך היום וחצייך למחר [מהו], הכא הא גלי דעתיה דלא מקדיש החצי האחר בו ביום, ונמצא שאינו מקדש היום כי אם חציה ואינה מקודשת, ולמחר נמי כי הדר מקדש חציה הויא לה אותו החצי הראשון ולאו כלום הוא. או דילמא כל היכא דהדר מקדש לחצי השני לאו חצי אשה היא, דמאי קאמר לה הרי את מקודשת לי חצייך מעכשו וחצייך לא יגמר לי עד למחר.
ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' כי פליגי דאמר חמשים ושמיה בתר קדושין ושוה חמשים רבא אמר וכו' ורב יוסף אמר צריכי שומא קודם קדושין כיון דאתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתא. והוא הדין בקנייני איש נמי דבעי' שומא, כדקתני להו רב יוסף בברייתא בהדיא דדריש גבי עבד עברי מכסף מקנתו ודרשינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, ואסיקנא דטעמא משום דכי מקני נפשיה בדבר הנישום הוא מקני ושיהא דבר קצוב, וכן נמי אידך דבסמוך דתני עגל זה לפדיון בני וכו', דמשמע מינה דבעינן מידי דקיץ. אלא הא דנקט אתתא היינו טעמא, משום דסתם אשה לא בקיאה בשומא, ולאו דוקא שיראי אלא כל דבר שצריך שומא.
<h2>דף ח.</h2>
מכסף מקנתו. פי' קרא מיותר הוא, דמצי למימר מכספו או ממקנתו, מדאמר להו לתרוייהו ש"מ דדוקא קאמר קרא כסף יהא מקנתו ולא תבואה.
ישיב גאולתו אמר רחמנא. [ישיב ולא יתן]. פי' גאולתו קא דריש, לרבות כל דבר לפדיונו, ומדקאמר ישיב ולא אמר יתן ש"מ ה"ק מה שנטל ממנו ישיב לו, ש"מ דנקנה בשוה כסף, וכיון דלא קייצי (לא) ללישנא בתרא דרב יוסף קאי שפיר, וללישנא קמא ממעיט להו קרא היכא דלא שיימינהו קודם נתינה דלא מקני בהו, דכיון דלא בקי עלייהו לא סמכא דעתיה ולא מקני ליה נפשיה, וכדפרשי' לעיל דלאו דוקא איתתא אפי' איש נמי לא בקי.
<h2>דף י.</h2>
קתני ביאה וקתני נשאת. וא"ת אדמותיב ליה מסיפא ליסייעי' מרישא, דקתני זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ואע"ג דמעיקרא איכא כסף ושטר וביאה כדקתני לה בברייתא מעיקרא, אלמא ביאה אירוסין עושה ולא נשואין. [וי"ל] משום דאיכא לשנויי זכאי במציאתה מקמי ביאה קאמ', אבל [אחר] ביאה אפשר שאינו זכאי דנשואין עושה, והשתא דקתני סיפא נשאת ולא קתני קדשה בביאה יתר עליו, אלמא כל הנך דקתני רישא אפי' קידושין קאמ' שהאב זכאי בהן עד שתנשא. ואכתי קשה אם איתא דנשואין עושה, היכי מקבל גיטה, דהא קי"ל כיון דנשאת אין לאביה רשות בה, אלמא אירוסין עושה. וי"ל דמקבל גיטה אכסף ושטר קאי, ולא אביאה.
<h2>דף י:</h2>
ולדרוש ק"ו אי אתה יודע וכו'. פי' לדידך דאינה אוכלת בתרומה, ולית לך דעולא דהוי דבר תורה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, משום דס"ל דלא הוי קנין כספו, משום דכספו המיוחד לו בעי' והאי לא מייחדא ליה, מכל מקום איבעי לך למימר שתאכל בתרומה מק"ו.
אלא בביאה שלא ע"י חופה. פי' שבא עליה שלא לשם קידושין. וחופה הוא שאדם מיחד אותה לשם נשואין.
רבינא אמר מדאוריתא מפשט פשיטא ליה. כלומר לעולם בביאה שלא ע"י חופה וכסף שלא ע"י חופה, ובתרויהו פשיטא ליה דאכלה מדאורייתא, ומדרבנן הוא (כ)שלא [תאכל] בכסף [ד]איכא למגזר משום סמפון, אבל בביאה ליכא למגזר דהא בדיק לה הוא גופיה, אבל מה אעשה שאע"פ שאין מן הדין לגזור בכסף קדושין משום סמפון יש בהם למגזר משום דעולא. ול"ג הכא משום סמפון. ומאן דגריס לה מפרש דכי לא חייש ר' יהודה לסמפון, היכא דמעיקרא ליכא למגזר משום דעולא, כגון שקבל האב קדושין ומיד מסרה והלכו להם, דאף על גב דאיכא משום סמפון דאימת בדיק לה, אפ"ה לא חיישינן. אבל היכא דמעיקרא איכא למגזר משום דעולא חיישי' ודאי לסמפון, ואפילו במשנה אחרונה דחיישי' בין הגיע זמן שמסר האב לשלוחי הבעל. ומיהו היכא שמסרה אחר זמן ולא שמסרה מיד אחר קידושין כדפריש.
<h2>דף יא:</h2>
הראב"ד ז"ל גריס וכן היא גרסת הספרים מה כלים דבר חשוב אף כל דבר חשוב. אף כסף כל שהוא דבר חשוב ואעפ"י שהוא דינר, והילכך איבעי ליה לאחותי' למעה שהוא תחת דינר, ולא לפונדיון ולא לאיסר, וכ"ש לפרוטה, דכיון דסתם דינר כדינר ומשום היק[י]שה דכלים לאחתוניה מדינר, דין הוא להעמידו למעה הקרובה לדינר. מיהו קשיא לפי' זה, דבמסכת שבועות נראה כגרסת רש"י, דהכי גרסינן התם [ל"ט ע"ב] מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, דמכסף ילפינן כלים, ואמרינן התם אי כתב רחמנא כלים ולא כסף, הוה אמינא דלא בעינן דבר חשוב, כתב רחמנא כסף דבר חשוב. ויש לתרץ דלא קשיא האי גירסא לפי' הראב"ד ולפי גרסתו דגריס הכא דתרויהו איתנהו וצריכי, דהתם לחומרא קאמר, דמכסף ילפינן דבר חשוב, דאי מכלים ה"א מה כלים לא נתנה להם התורה קצבה, ואפילו מחט נקרא כלי לפי שהוא חשוב למלאכתו, אימא דאם טענו שני מחטים והודה לו באחד מהן ודכותיהו, נשבע ואע"ג דלא שוו שתי כסף, קמ"ל כסף. ומה כסף דבר חשוב, אף כל דבר חשוב ככסף דהיינו שוה שתי מעין, ותרויהו צריכי, הכא מקישי' כסף לכלים לומר דלא בעינן שוה שתי כסף צורי, ואתא לאקושי כלים לכסף דלא סגי בכל דבר שהוא לענינו וכדפרישנא, אלא בעינן שיהיו שוין שתי מעין. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
<h2>דף יב.</h2>
ההוא דקדיש באבנא דכוחלא וכו'. והלכו העדים למדינת הים ושהתה זמן מרובה, ובא (ל)אחר לקדשה והיו שניהם מודים שקדשה בפני עדים בההוא אבנא, והם עצמם לא ידעו אם היה בה שוה פרוטה אם לאו. [והעדים אינם כאן שנשאל את פיהם]. (מכ"י).
ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא. פי' שהעדים הלכו למדינת הים ושהתה זמן מרובה ובא אחר (לקדשה) [וקדשה], והיו שניהם מודים שקדשה ראשון באבנא דכוחלא, אלא שאין הם עצמם יודעים אם היה בה שוה פרוטה אם לאו, והעדים אינן כאן שנשאל את פיהם.
אמרה ליה אימה ההוא יומא הוה שוה פרוטה אמר ל(י)ה רב חסדא לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא. דמי לא מודית שזה האחרון קדשה קידושין גמורין. מאי אמרת שהראשון קדשה בשוה פרוטה, אייתי ראיה דההיא שעתא הוה שוה פרוטה ותהיה נאמנת בעדותך.
<h2>דף יב:</h2>
לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא הואי לה צער לידה. פי' שהיתה יולדת תאומים. אמרה ליה אמרה לי (אם) אי[מה] קביל ביך אביך קדושין כי זוטרת. פירוש קביל ביך אביך [קדושין] מאיש אחר ובעליך זה אסור ליך ומטעם זה אנכי יולדת תאומים, אמר לה ר' חייא לאו כל כמינך דאסרת ליך עילואי.
אמרה ליה אימה וכו' היינו דיהודית וכו'. ואי קשיא לך ליתי [ליה] ראיה מהא דתנן לקמן קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא מותר בקרובות קטנה והקטנה מותרת בקרוביו, (דילמא) [דאלמא] לא מהימנא כלל לאסור את בתה. ואיכא למימר התם משום דקא מכחיש לה בעל [לאשה שלא קדשה] וקטנה נמי קא מכחשה לה, [דשניהם מודים שזה לא קדיש קטנה, וקטנה גם כן טוענת שלא קבלה קדושין ממנו]. אבל הכא לא מכחש לה, דהא לא ידעי' אי היה שוה פרוטה או לא, ומעשה דר' חייא נמי לא הוה מכחש לה, ויהודית גופה לא מכחשה לאימה ואפי' הכי [אמר ר' חייא] לא[ו כל] הימנה. (מכ"י).
והא איכא שהדי באורית וכו'. או הנהו שהדי דקדשה באפייהו הוו ידעי, או סהדי אחריני איכא דידעי אבנא דכוחלא כי האייך מאי הוה שוייא בההוא יומא דקדשה. ואי קשיא לך והא במעשה דיהודית לא חשש ר' חייא דילמא איכא סהדי באורית דידעי דקדשה אביה כי זוטרא. איכא למימר (התם לא קא חזי' דאית ביה מידי) [א"ה. דהתם במעשה יהודית לא יצא עליה קול קידושין מעולם, כ"ה בחי' מהרי"ב], ור' חייא [נמי] בחזקת התר מצאה, [הילכך אין לנו לאוסרה מפי נשים עד דאיכא ברורא. ותו דאלו באנו לדון על פי עדותן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה] אבל הכא בחזקת איסור היא, דהא תרויהו מודו דקדשה בפני פלוני ופלוני והיה ידוע קודם קדושי שני שהראשון קדשה בהאי אבנא דכוחלא, הילכך איכא למיחש שמא יבאו עדים ויעידו או הם או אחרים שיודעים שער האבנים כמה היו שוות באותו הזמן לפי ש[ב]דבר זה יש בני אדם הרבה שיודעים בו, אבל בקדושי יהודית לא נפישי סהדי כי הכא. [ועל פי נשים אין לנו לאסור אשה לבעלה וכדפריש'. ומשנינן התם מיהא ליתנהו קמן, וכיון שכן לא חיישינן להו. ואף על גב דלא דמיא להא דיהודית כדפריש', מכל מקום איכא מילתא אחריתי דדמיא לה, דהיינו דרבי חנינא דאמר גבי בנתיה דשמואל שנשבו]. מיהו קשיא לי דקא מייתי ראיה מהא דר' חנינא דאמ' גבי שבויה עידיה בצד אסתן ותאסר, והא התם בחזקת התר היתה עומדת שהרי נשבית וטהורה אני קאמרה, ולא נפישי בהו סהדי טומאה כי ההיא דר' חייא, ואם כן [אד]מייתי מדר' חנינא דמיירי גבי שבויה ניתי מדר' חייא דאפי' באיסור אשת איש לא חייש לסהדי הואיל ולא חזינן להו. ואיכא למימר דהתם אע"פ שנתגלו השבאין לבסוף לא חשש [ש]כמו שנתגלו השבאין שמא כך יתגלו עידי טומאה, והכא נמי אע"ג דמודו בקדושי לא חייש' שמא שוה פרוטה היה שם. ועוד אתה צריך לדקדק דהא [ד]אמרי אביי ורבא אם הקלו בשבויה נקל באשת איש, לאו על כי האי גונא דשבויה קאמרי, דהא תנן נמי אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא חיישי' דילמ' איכא שהדי במ(י)די דידעי שעדיין אשת איש היא, וקיימ' לן דאפי' באיסור אשת איש לקלא דבתר נשואין לא חיישי', ולא אפי' משהתירוה לינשא, וההוא שבאי קלא בעלמא והכי מוכח בכתו' [כ"ג ע"א], וכי האי גונא אפי' באשת איש לא חיישי' ליה, אלא על אשת איש דהכא קאמרי דאינהו גופייהו מודו דנתקדשה ומספקי בקדושין אי הוה בה שוה פרוטה או לא. והא דקאמרי אם הקלנו בשבויה, הוא הדין דמצי למימ' אם הקלנו בשבויה ואשת איש דהתם משום דקא שרו נפשייהו והפה שאסר הוא הפה שהתיר, נקל באשת איש דהכא דלא שרו נפשייהו, אלא משום דקאי התם בשבויה הוא דקאמ' הכי. (מכ"י).
עדים בצד אסתן ותאסר. ואם תאמר ומאי קא מייתי ראיה מההוא דרבי חנינא, והא התם בחזקת היתר היתה עומדת, שהרי כל אחת אומר' נשביתי וטהורה אני, ולא הוו בהו סהדי טומאה, כי ההיא דרבי חייא דלא הוו בהו עדי קידושין ולא יצא עליה מעולם קול קדושין, וא"כ אדמייתי ראיה מדרבי חנינא דמיירי גבי שבויה, לייתי ראיה מדרבי חייא דאפי' באיסור אשת איש לא חייש לסהדי, הואיל ולא שמענו מעולם שיצא עליה קול קידושין. וי"ל דהיינו טעמא דמייתי מדרבי חנינא, משום דאף על פי שנתגלו השבאים לבסוף, אפ"ה לא חשש שמא יתגלו עדי טומאה, והכא [נמי] אע"ג דמודו בקידושין לא חיישינן שמא שוה פרוטה היתה שם.
ולא משום דסביר' להו וכו'. והכא דבההוא יומא שמנוהו לקדושי ולא הוה בהו שוה פרוטה לא חיישי', אבל הכא הא לא שמנוהו לקדושין ודילמא הוה בהו שוה פרוטה. (מכ"י).
<h2>דף יג.</h2>
קשין לעולם מדור המבול. אלו הנושאים נשי חבריהם. [פי'] כי דור המבול לא היו שטופים באשת איש, אלא בפנויות שהיו קובעות עצמן לזנות ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה. א"נ י"ל דהתם בתורת איסור היו עושין ולא היו רגילין בהם בכל עת, אבל אלו שנושאין בתורת התר ורגילין עמהם ושונין בעבירה בכל שעה ושעה קשין לעולם.
<h2>דף יג:</h2>
הא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרויהו וכו'. אבל במלוה בשטר דגובה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הוא, וליכא פסידא יתירא ללקוחות. אבל מלוה על פה איכא פסידא יתירא, וכיון דגבי לקוחות לא תקינו רבנן שיהא גובה מהם, גבי יורשים לא מתקנינן ולא גבי מיורשים, אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. והא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא, התם מצוה דגופיה הוא שהוא מצוה לפרוע חובו, אבל היכא דליתיה א"נ כגון שמכר נכסיו או שיצאו מרשותו ונשתנו לרשות [אחר], אין השעבוד על הנכסים כדי לגבות מהם אלא משום תקנה, וכי תקינו רבנן במלוה בשטר, אבל במלוה על פה לא.
והא דאמרינן אבל בהנך דמלוה הכתובה בתורה, ה"ק, כיון דתקינו במלוה בשטר שיהא גובה, במלוה הכתובה בתורה דמיא כמאן דכתיב בשטר, אימא תגבה מיורשים כדי שלא תחלוק במלוה בשטר, קמ"ל. ולא מחוור, דכיון דאמר כמלוה הכתובה בשטר דמיא, משמע דפשיטא להו דמלוה בשטר שעבודא דאורייתא, וזה תימא מי דחקו לבעל הגמרא למימר וצריכא בהאי לישנא, לימא דבין במלוה על פה בין במלוה בשטר פליגי, ומלוה הכתובה בתורה הוי מלוה בשטר, ופליגי במלוה על פה להודיעך כחו דמ"ד [שעבודא] דאורייתא, וצ"ע.
<h2>דף יד.</h2>
נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל מ"מ. ואי קשיא לך הא דגרסינן ביבמות [ק"ג ע"ב] (הני לא קני) [הב ליה ואקני] לה קאמר, אלמא בעינן נעלו שלו שיוכל להקנותו לה. ההוא מ[ד]רבנן הוא דבעינן לכתחילה שיהא בסנדל שלו, אבל בדיעבד אם חלץ בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה.
<h2>דף יד:</h2>
מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. והא דאמרינן שש שנים יעבוד, למכירתו קאמרי'. והכי איתא במכילתא.
<h2>דף טו:</h2>
והאי באלה דר' עקיבא לאו באלה דקרא קאמ', אלא לישנא דר' יוסי הגלילי נקט. כלומ' האי באלה דקאמרת לשיחרור אנא אמינא לשעבוד, משום דסבירא לי(ה) מקרא נדרש לאחריו. (מכ"י).
אי (הכא) [הכי] הדר קושיין וכו'. כלומר מאי טעמ' דמר ממעט קרובים ומאי טעמא דמר דממעט כל אדם, מאי משמע להו. (מכ"י).
הכי גרסי' בסברא קאמיפלגי. ול"ג אלא, כלומ' בעלמא סבירא לן מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ואתא באלה למעוטי חד מינייהו לשיעבוד, ודקא אמרת מאי משמע ליה למר הכי ולמר הכי, בסברא קמיפלגי. והאי באלה דר' עקיבא לאו באלה דקרא הוא דהא כתו' אם לא יגאל באלה ויצא בשנת היובל, מכלל דאם יגאל באלה אינו צריך יובל משום דבשחרור הוא, אלא לאלה דר' יוסי קא מהדר, כדפרכי' [ורבי] האי ויצא ביובל וכו', כיון דבכולן לשיחרור מרשות מי יצא ביובל. (מכ"י).
מבעי ליה לכדתניא וכו'. שלא יצא ביובל שלא ימשכנו מרשותו ויצא, אפי' בגוי שישנו תחת ידך שגזלו אסור. והכי איתה בספרי. (מכ"י).
<h2>דף טז:</h2>
דתניא בת י"ג שנים ויום א' שהביאה שתי שערות סימן פחות מכאן שומא. ה"ג הראב"ד ואע"ג דליתא הכי במס' נדה דהא מספקא לן תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן, ולא איפשטא מברייתא בחדא. מיהו הכא מסרס למילתיה ומייתי לה, ואמסקנא קאי דקי"ל תוך זמן כלפני זמן.
הויא דר' יוסי דמן יוקרת קא חזינן הכא. כלומ' שהיה גברא (וכו') אלמא ונעשה כאכזרי על בניו, כדאית' במס' תעניות.
ר' שמעון אומר ד' מעניקין להם. פי' דהאי דהדרא למילתיה דר"ש אע"ג דלא מפרש עלה מידי, משום דסיפא דהאי מתני' היא, ולאו היינו ברייתא דלעיל. וי"מ דר"ש לא פליג את"ק אלא כללא הוא דקא כייל ר"ש למילתיה דת"ק, והיינו טעמא נמי דמייתי תלמודא למילתיה דר"ש בסוף, לומר שאינו צריך פי', שכבר נתפרש בדברי ת"ק. והכי מסתברא דלעיל ליתא משום דכל יובל חשיב ליה כחד, וכיון דיובל של רציעה ליתא באשה, לא קא חשיב באשה יובל כלל.
<h2>דף יז:</h2>
מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו לייעדה ולשדה אחוזה. [וא"ת] מ"ט לא קא חשיב בהו נחלה שהבן קודם לאח ולבת. [וי"ל] דכיון דהכא במקום שאין בן קא מיירי כיון דחשיב יבום גבי אח, ובמקום שאין בן הרי יפה כחו של אח כבן, משום דלא קא חשיב ליה בלמעלה לבן על האח, ובשדה אחוזה נמי לא קא חשיב לנחלה במעלות הבן על האח, דהא אנן אפי' במקום שאין שם בן קאמרי' שאם פדאה אחיו אינה חוזרת לו ביובל אלא לכהנים, והיכא דאין לו בן מיהא הרי יפה כחו לנחלה כבן, ואפי' הכי לא השוה דינו כדין הבן להעמיד שדה לאחיו ביובל, ומשום הכי לא קא חשיב ניהלא, ובמסקנא דאמרי' דלא חשיב בבן אלא מעלות שישנן אפי' בפני האח, מה שאין כן באח דלא אשכחן ליה מעלה בחיי הבן, לא בעי לממני נמי נחלה בבן שישנה בפני האח, משום דלא חש לה כיון דבאח לא אשכחן אפילו חדא, ובבן אשכחיה חדא דהיינו ייעודה.
<h2>דף יט:</h2>
מהו דתימא הא לא אמר לאחר ל' יום. [פי'] פשיטא כיון דבעי רבי יוסי שוה פרוטה לבסוף אלמא לאו לשם קדושין נתנו השתא, וה"ל כמו שאמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולכשארצה למחול לך שוה פרוטה שאני נותן לך עכשו, דהא לא אמר לה לאחר ל' יום, והא דקא בעי שוה פרוטה לבסוף או משום דאמר רחמנא והפדה, או משום דס"ל לרבי יוסי כיון שמשעבד בה וקא הדרי לה לא הוו קדושין אלא מאי דשביק ליה לבסוף הנהו הוו קדושין ולעולם מעכשו כדפריש', קמ"ל שמקודשת לשני. והמשל לא בא אלא לפרש הטעם לדברי רבי יוסי מה טעם שיחק באדון ומקודשת לשני, מפני שהוא כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום.
<h2>דף כ:</h2>
או דילמא לקולא אמרי' [לחומרא לא אמרי']. כלומר ג"ש זאת לא נשנית אלא לקולא, להקל על שדה אחוזה שנלמוד אותו מעבד עברי לענין השביח והכסיף, והכי איתא בערכין [ל' ע"א]. אבל להחמיר על עבד עברי הנמכר לגוי לא נאמר, שאין לנו להחמיר עליו ולהקל לגוי אלא א"כ נתפרש בו.
את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא. וה"ה דמצי למימר את"ל אין נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא, דהא היכא דנגאל קולא אין נגאל הוי חומרא, והיכא דנגאל חומרא אינו נגאל הוי קולא, ותרויהו משכחינן להו בין לקולא בין לחומרא. אלא להכי נקט נגאל לחצאין, משום דשמעינן דנגאל לא אמרינן לחומרא אלא לקולא, דמשמע דאין נגאל הוא דהוי חומרא, אבל נגאל לעולם הוי קולא כדמשמע פשטה דמילתא, משום הכי קאמר דאפי' את"ל נגאל לחצאין וכו' משכחת ביה קולא וחומרא.
מכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או לא. והוא הדין דקא מבעיא ליה אם לווה וגואל. ודיקא נמי מדמהדר ליה ממדרשו של ר"ש נלמוד שלוה וגואל, ואידי דלא קא מבעיא ליה אם לווה וגואל אם לאו מטעמא דפרישנא, משום הכי לא מבעיא ליה הכא.
או דילמא היכא דגלי גלי. דההיא ג"ש גמרי' לה לענין הכסיף והשביח כדאיתא בערכין, אבל גבי בתי ערי חומה לא אשכחן בבתי ערי חומה דגמר לה.
<h2>דף כד.</h2>
אלא בזוזי דיד(י)ה ומעשר דידה. והיא פנויה, איש אמר רחמנא ולא אשה, שאינה מוספת חומש. (דהא אמרי') [והא דאמרי'] בספרא ואם גאול יגאל לרבות את [האשה] ואת היורש, באשה שהיא פודה מעשר בעלה. אי נמי בשפודה המעשר שלה, דהואיל ויש לה בעל והמעשר לבעל הם שהרי יש לו זכות בהם שליחותיה דבעל קא עבדה. והיורש מוכיח עליה שהטעם מפני שאנו חושבין את פדיונה כפדיון בעלים אע"פ שמכח אחר היא פודה דומיא דיורש. ואי קשיא לך הא דתניא בסופא איש להוציא את הקטן, מאי טעמ' לא אמ' נמי אשה, התם מפדייה גופא קא ממעט ליה לקטן שאינו יכול לפדות כלל. (מכ"י).
והכא במעשר [דאתא] מבי נשה וכו' ולא קני ליה בעל. אבל מעות קנה, הילכך הוה ליה בעל פודה מעשר אשתו שאין לו זכות בו, והוה ליה אחר. (מכ"י).
<h2>דף כד:</h2>
[אם יכול להשתמש בהן עכשו. והקשו התוס' מאבן שהיתה מונחת בחיקו ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. והכא משמע דהיכא [ד]לא נתכוון לעין לכ"ע פטור. וי"ל] דהכא עדין אינו נקרא עין שלא יצא לאויר העולם, אבל התם הוא עין טוב, וע"ז פלוגתא.
<h2>דף כו.</h2>
אי נמי בחבילי זמורות. פי' שהפיל אוכל הזמורות ועולה לו במקום גבוה וקורא לו ומראה לו הזמורות והוא קופץ למעלה ואוכלן, כיון דמחמתיה קא מגבה נפשיה הוה ליה כאלו הוא מגבה ליה.
אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל ב(שטר) מכר לא קנה עד שיתן [לו] דמים. ומצי הדר ביה מן המכר, אע"ג דכתב ליה שטר, דלית בי' משום מי שפרע, דמילי נינהו ובמילי לית בהו משום מי שפרע. ואיכא למידק דאי איכא דמים למה לי שטר ומאי אהני, הא נקנית בכסף. י"ל דה"מ במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין, כסף לא מהני בלא שטר כשטר בלא כסף, וכל הני מיירו בסתמא, אבל אי פריש ואמ' בשטרא לחוד או בכסף לחוד קני. ואכתי קשיא לך אי מיירי בשטר מתנה, היכי מוכיחי' שטר דמתנ(י')[ה] מואקח את ספר המקנה, דהא ההוא גבי מכר כתיב דאיכא דמים. וי"ל דקרא מיירי במוכר שדהו מפני רעתה. תדע לך דההיא שעתא כבר היו באין עליה הכשדים, דכתיב [ירמיהו ל"ב כ"ד] הנה הסוללות באו העיר ללוכדה, ובודאי במוכר שדהו מפני רעתה מודה שמואל דקני בלא דמי.
<h2>דף כז.</h2>
[ש"מ בעי' צבורין בה. דאי לא בעי' מאי איריא מקומו אפי' טפח על טפח דעלמא נמי. וא"ת] דילמא ההיא לאו הקנאת אגב הוה, אלא הקנאת שוכר את מקומו דהיינו חצרו, דההוא ודאי צריך למקום הפירות. י"ל הא לא אפשר, דא"כ בתחילה היה צריך להשכיר להם המקום ואח"כ יקנה להם המקום שברשותם, אבל הכא בתחלה הקנה להם הפירות ואח"כ השכיר להם המקום ש"מ אגב הוה, וה"ק הפירות נתונים להם עם שכירות מקומן דהיינו אגב.
[חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פי'] בבא בשטר מכר, כגון דאמר לעדים כתבו לו אחריות שופרא שבחא ופירי, ועכשיו חוזר בשטר, ואין כותבין לו אחריות של שופרא שבחא ופירי, שהרי צריך לימלך בו והרי אינו רוצה.
<h2>דף כז:</h2>
ואי דאשקי לה כשהיא נשואה. וא"ת אכתי מנ"ל גלגול מהכא דילמא באפי נפשא קא משבע לה, כגון דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתרא ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ואי קשיא לך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל משכחת לה כגון שבא ארוס עליה בבית חמיו. י"ל משום דקשי' לן ג"כ דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיו, וזו שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא, דהא (ד)קי"ל כרב דאמ' קנה לכל, הכי איתא ביבמות [נ"ח ע"ב]. וא"ת נוקמא כגון דקני לה כשהיא ארוסה ולא אסתתרא ונכנסה לחופה ולא נבעלה ואסתתרא, ולעולם לאו ע"י גלגול. י"ל דאם איתא דנוקמא בכה"ג לא הוי תני לא שטית ארוסה, ומדקאמ' שלא שטיתי ארוסה ש"מ על בעילת ארוסה קאמ' וזו לא אסתתרא כשהיא ארוסה.
<h2>דף כח.</h2>
אשכחן ודאי ספק מנין. [פי'] אשכחן על שבועת בריא של ממון שמגלגלין כגון שבועה של עד א' או מודה במקצת, על שבועת שמא מנ"ל שמגלגלין, כגון שבועת השומרים שהתובע אינו תובעה אלא בשמא. ואי קשיא לך הרי שבועת סוטה שמא הוא. לאו כלום הוא, דאיכא למימ' דסוטה ודאי היא שכן רגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה בעדים ה"ל כבריא, אבל שבועת השומרים דשמא הוא מנ"ל. אתיא ג"ש דשבועה שבועה, נאמר כאן שבועת ה' תהיה בין שניהם, ונאמר להלן והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, מה להלן הספק שלה כודאי ומגלגלין [אף כאן הספק כודאי ומגלגלין]. מיהו קשיא לן אמאי לא פרכי' עלה דג"ש כי היכי דפרכי' עליה דק"ו, דג"ש זו ודאי אינה מופנית וצריך להיות מופנה, דאי לא הוה מופנה איכא למפרך מה לשבועה האמורה בפנים שכן רגלים בדבר שהרי קנא לה ונסתרה והוה ליה כבריא. וי"ל דמופנית מצד אחד הוא, דמצי למימר והשביע הכהן את האשה באלה בשבועה למה לי, ש"מ למגמר ג"ש, וס"ל כמ"ד מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. והא דלא אייתי מעיקרא הא ג"ש ותו לא הוה צריך לאוכוחי ליה מק"ו. י"ל משום דלא הוה ידע ליה.
<h2>דף כט:</h2>
כי פליגי [היכא] דאיכא חמש משועבדים. ששיעבד יצחק משנולד יעקב. (מכ"י). ר' יהודה סבר מלוה הכתובה וכו'. ואזיל כהן וטריף חמש ממשועבדים בשביל יעקב, שהרי מצוה פדיית יעקב היתה על יצחק אביו וזה מצות בנו עליו. ומשום הכי יהיב ליה חמש בני חורין בשביל בנו, שאם היה נותן אותן בני חורין בשביל עצמו נמצא מפסידו לכהן ה' סלעים של ראובן בנו, שהרי אינו יכול לטרוף המשועבדים ששיעבד יצחק שהרי נפרע מאותו חוב שהיה לו על יצחק. בשם הר' חמיו של הראב"ד. (מכ"י).
<h2>דף לב.</h2>
כדי שיטול ארנקי בפניו ויזרקנו לים ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב כי אינו מכלימו מאי רבותיה, ומשני דאפילו הכי רבותא היא דמיירי בראוי ליורשו שאין שם בן אלא הוא, מ"מ האב אבד ממון עצמו בידים והפסיד מבניו מה שהיה ראוי לירש.
<h2>דף לד:</h2>
ותו מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. [ק"ל מה שייך הכא, לקמן בפיסקא הוא מקומו]. והראב"ד ז"ל תירץ ואמר דמינה לקושייתו כיצד שהוא כמו שואל מצות עשה שלא הזמן גרמא מנ"ל דחייבות, וא"ת ילפי' ממורא אומר לך מ"ט נילף מת"ת לפטורא, אלא מאי אית לך למימר דהא קי"ל בכוליה תלמודא דקולא וחומרא לחומרא מקישי'. א"כ מצות עשה שהזמן גרמא אדילפי' לפיטורא מתפילין נילף ממצה והקהל לחיובה למ"ד שני כתובים הבאין כאחד מלמדין, ואקושיא דלעיל קא סמיך. ומשני משום דהוי ת"ת ופריה ורביה שני כתובים וכו'. ואי קשיא לן והא מצרך צריכי, דאי כתב רחמנא ת"ת לחודיה ולא בפריה ורביה שום מיעוט לאשה, ה"א אשה תתחייב בפריה ורביה משום דעל שניהם הוא אומ' ויברך אותם אלהים, להכי אצטריך וכבשוה. ואי כתב רחמנא פריה ורביה ולא כתב בת"ת מיעוטא דבניכם ולא בנותיכם, ה"א נגמר ממזוזה דהא איתקש בפ' ראשונה ויהיו חייבות, להכי אצטריך תרויהו. וי"ל דאכתי איכא פדיון הבן דשלא הזמן גרמא הוא ונשים פטורות. [וא"ת אמאי לא אמ' ת"ת ופדיון הבן. וי"ל כדי לעשות משא ומתן גם אפי' לדעת ר' יוחנן בן ברוקה].
<h2>דף לה.</h2>
הוקשה כל התורה כולה לתפילין וכו'. ואע"ג דאיכא למיגמר ממצה והקהל לחיובא ע"כ אקשי' רחמנא לתפילין. אבל מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיובא ילפי' ממורא ולא מת"ת.
מאן שמעת ליה דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ר"מ. במס' עירובין בפרק המוצא תפילין [צ"ו ע"ב]. הא סבר לה שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. ומצות עשה שהזמן גרמא ילפי' מראיה לפטורא. וכי תימא נילף ממצה והקהל לחיובא, קסבר שני כתובים הבאים כא' אין מלמדין.
ולר' יהודה דאמ' מלמדין, אדיליף מראיה לפטורא נילף ממצה והקהל לחיובא, דאי אמרת ילפי להו מתפילין בהיקשא דלעיל, והא ר' יהודה ס"ל דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות בפ' המוצא [עירובין צ"ו ע"א]. ומשני יליף מראיה. ואי אמרת נילף ממצה והקהל, הא איכא נמי שמחה דלא כאביי והוו להו ג' כתובים. ומצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות ילפי ממורא. ואי אמרת נילף מת"ת לדעת ר' יוחנן בן ברוקה לפיטורא, י"ל קולא וחומרא לחומרא מקשי'. א"נ לא ס"ל כר' יוחנן בן ברוקה והוי ת"ת ופדיון הבן ופריה ורביה ג' כתובים. ור' יוחנן לא ס"ל כר' יהודה דודאי תפילין מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות וילפינן מינייהו בהיקשא דפפונאי. ומאן דמפרש לר' יהודה דהא לא ילפי' מת"ת ופדיון הבן משום דאיכא תפילין בהדייהו טעי, דהא בהדיא שמעי' דס"ל דנשים חייבות בפ' המוצא תפילין כשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא. ואי קשיא לר' מאיר דס"ל דתפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדאיתא בערובין, אם כן הוו להו מורא ותפילין שני כתובים ואין מלמדין. הא ליתא דתפילין שיהיו נשים חייבות בהן לא חזינן בפי' מקרא, אלא משום דגמרי' להו ממורא כשאר מצות עשה שלא הזמן גרמא.
<h2>דף לו.</h2>
קסבר שריטה וגדידה אחת היא. פי' שהמשרט בין ביד בין בכלי והתרו בו משום משרט או משום מתגודד חייב, שמשמעותו של שרט בין ביד בין בכלי הוא, וכן משמעות גדידה. אבל מי שאומר שהגדידה אינה אלא בכלי ואם התרו על מעשה היד משום מתגודד לאו כלום הוא, היה עושה משמעות גדידה מלשון גודו אילנא, ומלשון ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים [מ"א י"ח כ"ח]. והשריטה שהיא ביד ולא בכלי, ואם התרו בו על מי שמשרט בכלי משום משרט, לאו כלום הוא, משום דדריש ובבשרם לא ישרטו שרטת לא יעשו שריטה לבשר בבשר דהיינו ביד.
<h2>דף לו:</h2>
כהן משיח כתיב ביה. למצוה. והכי איתא בספרי, וכיון דלמצוה בעי כהן משיח, מתני' לא הוה צריך למעוטי אשה.
<h2>דף לז.</h2>
דתניא ללמדך שכל מקום שנאמר מושבות אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. פי' שבע שחלקו ושבע שכבשו. ועיקר דהא מתניתא איתא בספרי גבי פרשת נסכים כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים עד ביאתן לארץ, ואחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו אלא בכניסתן לארץ מיד, ת"ל כי תבואו אל הארץ וכו' וירישתה וישבת בה. פי' דכתיב בפ' מלך. והואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף פורט אני לכל ביאות שבתורה שאינן אלא לאחר ירושה וישיבה ללמדך שבכל מקום שנא' מושבות בארץ הכתוב מדבר, פי' שאינו ר"ל בכל מקום שאתם יושבים, דאינו אלא בארץ דומיא דפרשת מלך. הילכך ע"כ מושבות דכתי' גבי נסכים וגבי עומר לאחר ירושה וישיבה קאמר, וה"ק גבי עומר חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כשתתיישבו עליה.
א"ל ר"ע לפי שהוא אומ' שבת היא לה' בכל מושבותיכם ושומע אני בין בארץ בין בחוצה לארץ. כלומר דלא גמרי' ליה מפרשת מלך, אף שאר מושבות לא תילף. א"ל ר' ישמעאל וכו'.
<h2>דף לז:</h2>
חדא דאנא ביאה ומושב קאמינא. כדקתני ברישא אף פורט אני לכל ביאות שבתורה וכו', אבל מושב לחודיה בכל מקום שאתם יושבים משמע, כדאשכחן לגבי שבת.
במאי קמפלגי ר' ישמעאל ור' עקיבא בקרבו נסכים במדבר וכו'. פי' מאי ביניהו, דאפילו ר"ע נמי ס"ל דמושבות בכל מקום שאתם יושבים האמורה לענין נסכים דאינן נוהגין בחוצה לארץ, שהרי משבאו לא"י נפסלו כל הארצות לקרבן, וא"כ מאי בינייהו לענין נסכים. ויש דוגמתו במס' חולין פ' אלו טריפות [ס"ו ע"א] במאי קמפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל בראשו ארוך, ופי' מאי בינייהו ראשו ארוך. ר' ישמעאל סבר לא קרבו נסכים במדבר פי' נסכי יחיד. והכי איתא בזבחים [קי"א ע"א], ובספרי, דתניא בספרי אמ' א' מתלמידי ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ, דהא מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע, ור' עקיבא סבר קרבו נסכי יחיד במדבר, והא דכתיב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם להטעינו נסכים לבמה קטנה הכתוב מדבר, פי' שלא קרבו נסכי יחיד במדבר בבמה קטנה, או אינו אלא בבמה גדולה, פי' לאהל מועד שבגלגל, כלומר דעד השתא אפילו באהל מועד שבמדבר לא קרבו, ת"ל בכל מושבותיכם, במה הנוהגת בכל מושבות והיא במת יחיד. אבל ר' ישמעאל סבר אפי' להטעינו נסכים לבמה גדולה פי' למשכן שילה אצטריך, דעד השתא לא קרבו כלל. ואי קשיא לך אמאי קאמ' לר' ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר, איבעי ליה למימר לא קרבו נסכים אפילו בגלגל. אין הכי נמי, ומשום דבעי למימר ור"ע סבר קרבו אפי' במדבר, קאמר לר' ישמעאל לא קרבו במדבר. ואי קשיא לך מנ"ל מהכא דר' עקיבא סבר קרבו נסכים במדבר, דילמא לעולם לא קרבו עד שבאו לגלגל דהא כתיב בהו ביאת הארץ, ונהי דלא בעי ר' עקיבא ירושה וישיבה, מביאת הארץ מיהא בעי. הא ודאי משום ההוא דמס' זבחים אצטריך למימר הכי, כדפרישנא לעיל דמשום דס"ל קרבו נסכים במדבר באהל [מועד] משום הכי מוקי לקרא לביאה דנסכים להטעינו נסכים לבמה קטנה, וקא דריש בכל מושבותיכם במה הנוהגת בכל מושבותיכם. דאי הוה ס"ל לא קרבו נסכים במדבר לא הוה דריש לקרא להטעינו נסכים לבמה קטנה, (דמהיכא) [דמההיא] נפקא ליה במה גדולה, ומייתר ליה קרא למדרש ביה להטעינו נסכים אפי' לבמה קטנה, ואי משום משמעותא דקרא איכא למדרשי' כר' ישמעאל בכל מושבותיכם במה הנוהגת בכלכם. ונראה כמו כן דהאי דאמ' הכא במאי קא מפלגי דמשמע באי זה טעם הם חולקים, לא מפני שהוא נותן טעם לכאן, שהרי הטעם אינו אלא מפני שמושבות משמע לר' ישמעאל ירושה וישיבה דגמר ממלך, ור"ע לא גמר ממלך מהאי טעמא דאמרינן לקמן דהוו מלך ובכורים שני כתובים הבאים כאחד, הילכך מושבות בכל מושבותיכם שאתם יושבים הוא, וזהו הטעם לשניהם. אלא הא דאמרי' הכא בהאי לישנא, משום דבמסכת זבחים בפ' השוחט הוי הך מילתא טעמא לפלוגתייהו כדפרישנא, ומשום הכי נקט לה נמי הכא בלשון טעם.
מידי דהוה אחלה וכו'. ואי קשיא לך השתא נמי דכתיב בכורים, לתנא בתרא דר' ישמעאל אמאי ילפי' מבכורים, נלפינהו מחלה ונתחייבו לאלתר. ואיכא למימר א"כ למאי הלכתא שאני להאי ביאה מכל ביאות שבתורה, אלא ש"מ דלא גמרי מיניה, ואפ"ה מצי למימר מידי דהוה אחלה כאילו אמר חלה תוכיח. והנך תנאי דלא גמרי אפי' ביאה ומושב ממלך סבירא להו דהאי דכתב רחמנא בבואכם בביאת כולכם קאמר, וגמרי' להנך אחרינא, ולאו משום דבעי לשנויי ביה, אלא משום דכי תבואו לחודיה בלא מושב משמע אף משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים, ובבואכם משמע ביאת כלכם, וגמרי' להנך מיניה.
מושב דכתב רחמנא. [וקשיא לן והא לא אצטריך לרבא קרא דמושב, דהא מוכח ליה שפיר מקרא דבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וי"ל] דאי לאו מושב ה"א בערב תאכלו מצות לאתויי טמא ומי שהלך בדרך רחוקה, ואע"ג דפסח לא אכיל במצה מיהת אכיל, כדדריש ליה רב אחא בר יעקב. וא"ת לרב אחא בר יעקב מושב דכתב רחמנא למה לי. וי"ל דבעי מצה הנאכלת בכל מושבות, פרט לחלות תודה ורקיקי נזיר ומצות מעשר שני.
<h2>דף מא.</h2>
אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה וכו'. ואע"ג דאמרי' לעיל אבל בהא איסורא ליתא. י"ל דכי אמרינן עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, פי' לאו למימ' שתהא צריכה לראותו, אלא שייטב בעיניה משפחתו ועניניו ומעשיו, וכשהיא קטנה לא תבין עד שתגדיל, ולעיל נמי אפשר דהיא ידעה כל עניניו היטב, ויטב בעיניה אע"ג דלא חזיא ליה, דהא בגדולה מיירי. הרב אב ב"ד ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פי' דהכא דוקא קאמר בקטנה דאיכא איסורא, משום דאיכא למיחש שמא ילחשו באזניה ויכניסו לה דברים בלבה למרוד בבעלה וימאסהו עליה, אבל נערה שיש לה דעת לא תשמע להם משום טב למיתב טן דו.
<h2>דף מג.</h2>
הוא ולא אנוס. [וא"ת פשיטא, ואמאי אצטריך קרא למעוטי, דהא אנוס רחמנא פטריה. וי"ל] דאצטריך, דסד"א רוצח קרייה רחמנא דהא כתיב דם שפך, וקי"ל דרוצח יהרג ואל יעבור, קמ"ל דפטור.
מ"ט דשמאי. וא"ת פשיטא קרא כתיב ואותו הרגת [ש"ב י"ב ט'] וא"כ מאי בעי. וי"ל משום דאפשר דההוא קרא איכא למימר דלחיוביה בדיני שמים קאמר כדלקמן. א"נ איכא למדרשיה לפטורא הרי הוא לך כחרב בני עמון כדלקמן.
<h2>דף מה:</h2>
ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע. פי' זרה מדאורייתא ממש, משום דאיכא למיחש לסמפון והוי מקח טעות, והאי דלא מיחה הבעל כשנשאה מפני שהיה אביה במדינת הים. והכי קאמר, שמא יבא אביה וימחה הבעל סמפון שראה בה, ונמצאת זרה דאורייתא למפרע.
<h2>דף מו.</h2>
הואיל ונעשה בה מעשה כיתומה בחיי אביה. [והרי היא כיתומה בחיי האב ואוכלת בתרומה]. ולא בתרומה דאורייתא אפי' לרב הונא [אלא] כדין יתומה שקדשתה אמה ואחיה לדעתה. אבל גיטא בעי' ולא סגיא לה במיאון כדין יתומה, דדילמא מנח ניחא ליה לאביה והוו קדושין גמורין. מיהו לענין תרומה לא אכלה [אלא] בתרומה דרבנן, [ד]דילמא [לא] אפקורי מיפקר זכותו ולא ניחא ליה.
<h2>דף מו:</h2>
לעולם כהן מיצת ציית. פי' דמשום הכי ציית דלית ליה פסידא, דמאי איכפת ליה אי מפריש מאותו קמח חלה, איהו נמי קא אכיל לה ולא אתי למיכל בטבלה אלא משום בעל הבית. [והרב אב ב"ד פי' משום הכי ציית דכהנים זריזין הם וצייתי מאי דאמרי' להו].
[התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום. וא"ת] היכי הוי תרומה, דמ"ש משקדים המרים שהם פטורים מן המעשר אפילו דרבנן, ואם תרם [שקדים] מרים על השקדים המתוקים לא עשה כלום משום דשני מינין נינהו, דכי תימא דקישות אינה כולה מרה ויכיל למיכלה ע"י הדחק, והא שקדים המרים דיכול למתקן ע"י האור ולמיכלינהו (ואפ"ל) ע"י הדחק. [וי"ל קישות המרה ואבטיח סרוח ראוי לאכלן ע"י הדחק] ולא מחסרא מעשה, אבל שקדים המרים מחסרי מעשה, והיינו כשממתק אותם ע"י האור.
<h2>דף מח.</h2>
האי שטר היכי דמי וכו' קשיא דר"מ אדר"מ. דאי אמרת התם בשכתב משום הכי קאמר ר"מ מקודשת אבל הכא לא, א"כ כ"ש דקשיא דרבנן אדרבנן, דהתם פשיטא להו דאינה מקודשת אעפ"י שכתב ומסר, והכא מספקא להו במסירה לחודה.
<h2>דף מט.</h2>
ע"מ שאני שונה חזקיה אמר הלכות. פי' משניות שיש בהן כמה וכמה שהן הלכה למשה מסיני. ור' יוחנן אמר תורה. כלומר מדרש התורה. [מיתיבי איזו היא משנה ר' מאיר אומר הלכות ר' יהודה אומר מדרש]. וקס"ד בכל מדרש קאמר, כגון מדרש תהלים ומדרש קהלת ומדרש משלי, שאם יודע לדרשן נקרא שונה, וקשיא לר' יוחנן דקאמר מאי מדרש מדרש דעל תורה לבד, דהיינו מכילתא ספרא וספרי, אבל מדרש דכתובים ונביאים לא. ומשני מאי מדרש דקאמר ר' יהודה מדרש תורה בלבד.
<h2>דף נה.</h2>
אימור דשמעת ליה לר"מ בקדשי קדשים. כגון חטאות ואשמות ועולות, פי' בההוא הוא דאמר ר"מ דכיון דמכוין לאפוקינהו לחולין [ו]מזלזל בהו כולי האי וקדושתן חמורה כל כך, בהא ודאי מפיק לחולין אע"ג שהם קדושת הגוף. א"נ בקדשי בדק הבית ואפי' בשוגג נפקי לחולין, דכיון דקדשי קדושת דמים.
בקדשים קלים מי שמעת ליה, דכיון דקדשי קדושת הגוף וקדושתן קלה ולא חמירא קדושת' (היא) [כולי האי], דכי מזלזל בהו נמי לא קאי עליהו בחטא ולא נפקי לחולין. והכא הא איכא נמי קדשים קלים, שהרי הזכרים יש לחוש בהם משום שלמים.
<h2>דף נט:</h2>
אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. [איכא למידק ד[ל]תרוייהו נמי קשיא האי ברייתא, דהא בין לר' יוחנן דס"ל דדיבור מבטל דיבור [ובין לר"ל דס"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור, היינו] היכא דאית בה מעשה זוטא, אבל מ"מ מודה היכא דליכא מעשה דדיבור מבטל דיבור כמ"ש לעיל, והכא אמרי' דלא מבטל דיבור גרידא דדיבור גרידא. וי"ל] דודאי ס"ל להאי תנא דמחשבה דטומאה כמעשה דמיא, אלא שהיה סבור דלא הוי מעשה רבה אלא מעשה זוטא, וכנתינת מעות ביד אשה דמי, והיינו דאקשי' ליה אמאי לא אמרי' דליתי מחשבה דעלית טומאה וליבטיל מחשבה דירידת טומאה, מאחר דס"ל דאתי דבור ומבטל מעשה זוטא, מיד מחשבה מיהא תיפוק. ומשני דירידת טומאה כמעשה רבה דמי.
<h2>דף סא:</h2>
בתוככם כל היכא דאית לכו משמע. וא"ת והא אמרי' הכא אי כתב רחמנא ונאחזו בתוככם הוה אמינא ה"מ בארץ גלעד, אלמא פשיטא לן דטפי ירתי בארץ גלעד יותר מארץ כנען, דאי פשיטא לן דלא ירתי בארץ כנען אכתי בארץ גלעד מספקא לן, ואמאי קאמר במתני' אף בארץ כנען דמשמע כ"ש בארץ גלעד. וי"ל משום דתנאה על ארץ גלעד הוא, דכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם את הגלעד, מכלל לאו אתה שומע הן לר' חנינא, שאם לא יעברו לא תתנו, ואם לא יעברו החזירם הכתוב לכלל חלוקה. תחלה הייתי מוציאם מן הכלל ממקום שהתנה עליו ואח"כ מארץ כנען, ועכשיו שהחזירם לכלל אינו מחזירו [אלא] למה שאנו עוסקים בו, ואח"כ לארץ.
משל למה הדבר דומה. אעפ"י שאינו דומה ענין זה לענין חלוקת ארץ ישראל, שלענין זה אפי' אם לא אמ' אם לא יתן יירש מסתמא היה יורש חלקו באותו שדה ואעפ"י שלא נתן לו כלום. ואע"ג דר' חנינא בן גמליאל דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ"ט דלא עדיף הכלל מן המפורש, דאפי' אמ' בפי' שלא יירש פלוני בני בשדה זו שנשאר לאו כל כמיניה שאינו יכול לעקור דבר מן התורה, כדתנן [ב"ב קכ"ו ע"ב] האומ' איש פלוני בני לא ירשני לא אמ' כלום. אבל השדות האחרים שהם נתונים לאחרים קנו אותן אעפ"י שהן בלשון ירושה כר' יוחנן בן ברוקא, ואילו לענין ארץ ישראל [אילו] לא החזירם לכלל לא היו נוטלין כלל חלק בארץ, דגבי בן הוא דלא מצי עקר נחלה, אבל הכא קב"ה מאי דבעי עביד וממאן דבעי עקר. מיהו להא דמי, דכשם שאם לא אמ' בכאן יירש עם אחיו בשאר נכסים, אלא שאמ' אם לא יתן יירש עם אחיו, לא היה יורש בשאר נכסים, לענין חלוקת הארץ נמי אם אמ' ונאחזו בתוככם ולא [אמ'] בארץ כנען (ו)לא היו נוטלין בארץ כנען.
<h2>דף סב.</h2>
א"ר תנחום הנקי כתיב. פי' הנקי כתיב, מדלא כתיב תנקה או היי נקיה וכתב הנקי, ש"מ למדרש מיניה אתא, דנדרוש מיניה נמי חנקי ואת כי שטית, דסמכי' ליה למאי דכתיב אבתריה, ואמר חנקי אם שטית טומאה תחת אישך. [וא"ת] א"כ דחנקי כתיב היכי אמרי' אחת שבועה (שאין) [שיש] עמה אלה ואחת שאין עמה אלה, והרי גם בראשונה יש בה אלה, דהא כתיב חנקי. וי"ל אלה של מי המרים קאמ', שהיא אלה חזקה שהיא יריכה נופלת ובטנה צבה.
<h2>דף סב:</h2>
[הכי השתא התם מעיקרא בהמה. וא"ת אמאי לא שני ליה הכא כדלעיל מי יימר דמזדקקי ליה תלתא, דהא קיימא לן ביבמות פרק החולץ [מ"ז ע"ב] דא' גר וא' עבד משוחרר צריך טבילה בפני עדים או בפני שלשה, [וא"כ] מי יימר דמזדקקי ליה]. וכתב הראב"ד דשמעי' מיהא דעבד משוחרר אין צריך להטבילו בפני שלשה, דאי הוה צריך אמאי לא שני ליה הכי.
נהי דבידו לגרשה. וא"ת גירושין גופייהו היאך הם בידו, מי יימר דמתרמו ליה ספרא וסהדי. וי"ל כיון שהגט כתוב בידו (ד)[ו]עדיו חתומים אלא שלא נתנו עדיין. וא"ת והרי צריך עידי מסירה. וי"ל דלא דמי, דבשלמא התם גבי גר צריך שהעדים יודיעו לו מצות, ומי יימר שירצו העדים לעשות זה, אבל הכא ימתין הבעל עד שיהיו לפניה שתי עדים ויזרוק לה הגט, שלא יוכלו לומר אין אנו עדים, שהרי ראו שזרק לה הגט.
בידו לקדשה. וא"ת לעיל נמי גבי שפחה אמאי לא שני הכי, נהי דבידו לשחררה מי בידו לקדשה, הא בדעתה דידה תליא מילתא. וי"ל דבשפחה ודאי כיון (דלעיולי) [דעילויי] מעלי לה דמשחרר אותה, בודאי תתרצה לו להתקדש.
<h2>דף סג.</h2>
מאי ע"מ שירצה. כלומר במאי שמעינן ליה, אי[לימא] עד דאמר אבא אין. אימא מציעתא מת האב קודם שרצה הרי זו מקודשת, והא לא אמר אין. ואי אמרת מת האב אחר שרצה קאמר הוא, פשיטא. ועוד מת הבן נמי אחר שרצה, א"כ [היכי] מלמדין את האב לומר איני רוצה והלא רוצה. אלא הכי שמעינן לה על מנת שישתוק בשעה שישמע, ואשמועינן לה ממציעתא דקתני מת האב אחר ששתק מקודשת, דאי עד שלא שמע ושתק מת האב אינה מקודשת, וכיון דאמר ליה ע"מ שישתוק ע"מ שישמע וישתוק קאמר, דאי לא שמיעה ליה מה שתיק. אלא ודאי כל ע"מ שישתוק שישמע וישתוק קאמר, ואם מת האב קודם שישמע [אינה] מקודשת. אלא ש"מ מתני' ששמע ושתק ואח"כ מת, לאשמועי' דע"מ שירצה ע"מ שישתוק הוא.
<h2>דף סג:</h2>
אימא סיפא מת הבן, ומדרישא מת האב אחר ששמע, מת הבן נמי אחר ששמע, ואי דאמר ליה ע"מ שישתוק הא שתיק ליה.
אלא סיפא דאמר ליה בפירוש ע"מ שלא ימחה אבא. שאם ימחה אפי' אחר שתיקתו הראשונה הרשות בידו. ואם מת הבן מלמדין את האב, אשמועי' סיפא האי תקנתא אעפ"י שמפקיעין ממנה מצות יבום וחליצה. מציעתא נמי אמרי' לאוקמא דאמר לה ע"מ שלא ימחה, הילכך מת האב עד שלא מיחה פשיטא דמקודשת, איכא דאמ' דמציעתא נמי לא מתוקמא דלא ימחה, שאם מת ולא מיחה פשיטא דמקודשת, אלא לאו דאתא לאשמועי' דע"מ שירצה ע"מ שישתוק הוא, אבל על מנת שיאמר אין, (לי) לא אפשר כדפרישנא. ורישא נמי לא אפשר לאוקמה ולפרשה דשלא ימחה קאמר, דא"כ מאי רצה האב מקודשת שלא מיחה, ודילמא בתר הכי מחי, ועוד דמציעתא נמי קשיא מאי אתא לאשמועינן.
ש"מ מדר' ינאי דוחקינן ומוקמי' למתני' בתרי גווני. רישא ומציעתא בע"מ שירצה וסיפא דאמר ע"מ שלא ימחה, ולא מוקמי' כולה בע"מ שירצה ותרי תנאי, דתנא דרישא ס"ל דע"מ שישתוק הוא, ותנא דסיפא ס"ל דע"מ שלא ימחה הוא.
רב יוסף אמר לעולם ע"מ שירצה שלא ימחה קאמר, וכגון דאמרה ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום, רצה האב שלא [מיחה] בתוך שלשים יום מקודשת, מת האב בתוך שלשים יום מקודשת, תנא מציעתא אטו רישא. אי נמי דאע"ג דאמר ליה עד שלשים יום לא תימא דבעי שיחיה עד ל' יום וישמע ולא ימחה.
<h2>דף סד.</h2>
יש לי בנים נאמן. ואע"ג דקיימא בחזקת איסור [נאמן] משום מגו דאי בעי פטר לה בגט. ואין נאמן לאסור. היכא דקיימא בחזקת היתר. ר' נתן אומר אף נאמן לאסור. כלומר כמו שאנו מאמינים בו אם בא בסוף להתירה אעפ"י שעומדת בחזקת איסור, כמו כן אנו מאמינים בו אם יבא לאוסרה אעפ"י שעומדת בחזקת היתר, כיון שהוא חוזר בו בשעת מיתה.
<h2>דף סד:</h2>
ברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן בלא בני [וכו'] ר' סבר מה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי חזקה. ואעפ"י שהוא חוזר ואוסרה בשעת מיתה ומעמידה על חזקתה הראשונה.
ור' נתן סבר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרע חזקה. וה"ה דאעפ"י שאינו חוזר ואוסרה בשעת מיתה היתה אסורה בשביל חזקתה דהא אמרי' שאינו יכול להתירה, אלא איידי דאמר ר' אינו נאמן לאסור אמר איהו נאמן לאוסרה אעפ"י שאינו משום נאמנותו, ומאי אף הכי קאמר כמו שאם היתה בחזקת היתר שאין לבעלה לא אחים ולא בנים, ואמר הוא יש לי בנים שנאמן בו, שאעפ"י שמוציא עצמו מחזקה הואיל ומעמידה בחזקת התר, כך נאמין אותו לאסור, שאם היתה עומדת בחזקת איסור ובא להתירה בתחלה ואח"כ לאוסרה יהא נאמן באיסור יותר מן ההתר, למה שאם לא אסרה נמי היתה אסורה.
<h2>דף סה:</h2>
מי מציא אמרה וכו'. כלומר הטענה שלה למה הוזכרה כאן, ומה אנו עושין בזה הדין בשביל טענתה, ופשיטא דלא ניחוש לטענתה כלל, וצריכה שני גיטין. א"נ י"ל דה"ק מי מציא אמרה וכו', שהרי אנו רואים שנותנים לה כתובה בשביל טענתה ואעפ"י שהיא מודה שאין לה עליהם כתובות. וא"ת והא אמרי' בגיטין פרק השולח [מ' ע"ב] כתבתי ונתתי לו והוא אמר לא כתב ולא נתן לי, מוכר אוכל פירות, דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה. וי"ל דשאני הכא דאמרי' [אי] מהימנ(א)[ת] לה הא קאמרה כולה שלי, אי מהימנת להו הא קא מודו דאית לה כתובה, נמצא שאנו דנין על פיה, דאי לאו הכי לא הוה נטלה, דדמיא לההיא דגיטין. ועוד דדמיא לטענו חיטין והודה לו בשעורים שפטור אף מדמי שעורים, ה"נ הם מודים לה והיא אינה מודה להו שיהיו חייבים לה מצד זה אלא מצד אחר, ובכה"ג ודאי הוו פט[י]רי, אי לאו דמהימנינן לה ממאי דאמרה כולה שלי ושקלה כתובה ממה נפשך, כדפרי'. וא"נ למאי דאמרי' בירושלמי [ב"מ פ"א ה"ב] נראה דמהימנא טענתה, שהם צריכים גט שחרור ממנה וגובה שליש שלה מן החבילה בשבועה. ואי דאיכא עדים לדידהו ולדידה ליכא עדים מי מציא אמרה ואמאי מהימנא כלל. א"ת כגון שיש עדים לדידה כמו כן, הא ליתא, דעדים דידה מאי קאמרי, אי דאמרי ידענו שהם עבדיה אבל עכשיו אין אנו יודעים אם נשתחררו אם לאו, הדרא קושיא לדוכתא מי מציא אמרה וכו', שהרי אלו יש לה[ם] עדים שנתקדשה להם, ואין אלו מכחישין את אלו, אלא מעידין שנתקדשה לזה ואינם יודעים איזה מהם אחרון, דשמא גרשה הראשון וכנסה השני, דאם מכחישי אהדדי הרי הן כמי שאין להם עדים כלל, ואינה צריכה שני גיטין, הא הוי כמי שאין לה עדים כלל, אלא ודאי מיירי דלדידהו איכא עדים ולדידה לא, ולהכי מקשה מי מציא [אמרה] וכו'. ויש מפרש דאעפ"י שעדים שלהם מכחישין אלו את אלו אכתי מהימנינן להו לגבי מאי דמודו להדדי, דהיינו חזקה דאשת איש, דתרוייהו קא מוקמי(') לה בחזקת אשת איש, ודמיא למאי דאמרי' בעלמא [ב"ב מ"א ע"ב] זה אומר מנה אתה חייב לפלוני ועד אחר אומר מאתים, יש בכלל מאתים מנה, ומהימנא להו לענין ממון ואע"ג דמכחישי אהדדי קצת. ועוד ראיה מהא דאמרי' בשלהי (נזיר) מי שאמר הריני נזיר [נזיר כ' ע"א] היו עליו שתי כיתי עדים זאת אומרת שתי נזיריות נזר וזאת אומרת חמש, ב"ה אומר[ים] יש בכלל חמש שתים ומהימנינן להו לגבי שתים דמודו להדדי. הכא נמי מאשת איש ליכא הכחשה בינייהו, דתרוייהו מודו דא"א היא.
אלא לאו בעד א' ותסברא וכו'. והילכך צריכה גט משניהם. וא"ת וליצרפו שני העדים והא קא מסהדי תרוייהו דאשת איש היא, מידי דהוה אעד אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דמצטרפי, וכדפרשית. וי"ל דשאני התם דחד תובע מייתי להו לתרוייהו והילכך מצטרפי, אבל (הכי) [הכא] דלא מייתי להו חד תובע לא מצטרפי, ואפילו לא מכחישי אהדדי.
עד אחד (אומר) בהכחשה מי מהימנינן כל א' וא' (אבל) [אפילו] שניהם אין מכחישין זה את זה, דאפשר שמא גרשה הראשון וכנסה השני. ולפי' הב' מפרשים עד א' בהכחשה שכל אחד מכחיש את חבירו.
ורבי מאיר היא שאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. פי' אבל לא אליבא דרבנן. וקשה דהיכי לימרו רבנן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה, והא קיי"ל מיניה ואפי' מגלימא דאכתפיה. וי"ל דהכא מיירי לאחר מיתה. והאי גובה מן החבילה דקתני הכא דלא גביא אלא כתובה א' דאי כמר לאו כמר, ומיהו ידה על העליונה, אם השליש המגיעה מרובה על כתובתה נוטלת השליש מן החבילה ובשבועה, כההיא דתנן שנים אוחזין בטלית, ואם כתובתה מרובה נוטלת כתובתה בלא שבועה. ושליש (כתובה) [חבילה] ליכא למימר דנטלה, דמה נפשך אי מהימנא להו דאשתו היא ויש לה כתובה מן החבילה אין לה בה שליש, שהאשה והחבילה שלהם. ואי מהימנת לה בשליש אין לה כתובה מן החבילה. והשתא קשיא הרי היא מודה שאין לה עליהם כתובה, והוה לן למימר הכא שאותו היתרון שכתובה מרובה על השליש לא תטלנו. וי"ל דהכא ליכא הודאה גבה, שאעפ"י שאומרת שאין לה כתובה עליהם הרי היא אומרת שהחבילה שלה, הילכך אי מטענת עצמה הרי היא כלה שלה אי מטענת עצמן הרי יש לה כתובה עליהם כדפריש'. וקרוב אני לומר [שיש לה] עליהם שתי כתובות מן החבילה, או מטענת עצמה שכלה שלה או מטענת עצמן שהן מודים בכתובתיה. ואי אמרנו אי כמר לאו כמר, אפשר שגירש זה ונשא זה ולא נתן לה הראשון כתובה, אלא שלשון הברייתא אינו אלא לכתובה א', ולא נתברר לי אם נסמוך על זה הלשון אם לאו, דשמא כתובתה מכל א' וא' קאמר. מיהו קשיא אם שתי כתובות קאמר ניתני שתי כתובות כדקתני שני גיטין.
<h2>דף סט:</h2>
אמר להם הרי אתם בחזקתכם. [וא"ת] מה היה פסולם של אלו נוקמינהו אחזקה דאבוהון ואבוהון אחזקה דאבוהון, ואי אמרת דנפק עלייהו קלא דבני חללה נינהו, א"כ היכי אכלו בתרומה, והא אמרי' בכתובות פרק האשה שנתארמלה [כ"ו ע"א] דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה. וי"ל דכי אמרי' התם [ד]משום קלא מחתי' ליה ה"מ דלא איתחזק מעיקרא למיכל תרומה, והאי דקאמר ואחתיניה מחזקה דאבוה קאמר, אבל הכא דהוו אכלי מעיקרא מהניא להו חזקה. וכ"ת אין ערער פחות משנים. ה"מ למאי דהוו מוחזקים מעיקרא, אבל הכא לא איתחזק לקדושין עד השתא.
ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אתו לאסוקינהו. דהשתא במקום שאין לו חזקה דאבוה מעלין אותו ליוחסין, כ"ש הכא דהוה להו חזקה דאבוה, אלא ש"מ דבעלמא אין מעלין. ואע"ג דהכא איכא למגזר משום דהות להו חזקה דאבהתה, אפ"ה גדולה חזקה ומהניא להו הכא דלא נגזור, הואיל ובעלמא אין מעלין. שאני התם דריע חזקייהו וליכא למיגזר, אלא מאי גדולה חזקה הואיל וליכא למיגזר לא אתי לאסוקינהו ולא אכלי נמי אלא בקדשי הגבול כדמעיקרא.
<h2>דף עב:</h2>
מ"ד לרעה. ק"ל ומ"ד לרעה איך יפרש הכתוב אהה ה' אלקים הכלה אתה עושה את שארית ישראל. י"ל דקאמר הכי נביא, [אם] מי שעשה הרעה הזאת ימות על מטתו בלא יסורין כלל, יוסיפו הנשארים לחטא ולהכעיס, ונמצאו כלם כלים.
חמשה קהלי. פי' חד של פצוע דכא וכרות שפכה, שהוא אחד מן הפסולין לבא בקהל כגון ממזר, ובאי זה קהל הוא נאסר בקהל ה' ולא בקהל גרים, ותרי בממזר ותרי בעמוני ומואבי. אבל הני דמצרי ואדומי לאו ממניינא הוא, שהרי להתיר דור שלישי לבא בקהל הוא דאתא.
<h2>דף עג:</h2>
איכא בינייהו דאהדרה אפה. פי' שנתעסקה בדבר אחר ונתיאשה מן התינוק, ולאו למימר אהדרה אפה לבד.
<h2>דף עז:</h2>
האוכל נבילה בי"ה פטור וכו'. לפי שאיסור נבילה בכזית, וכיון דאכיל לכזית חל איסור נבילה, ואיסור יום הכיפורים לא אתי עד דאכיל ככותבת הגסה, ולא אתי איסור וחל על איסור.
